Halakhah do Rodzaju 2:17

וכן הכלי שמחתכין בו המאכל נקרא מאכלת על שם שמכלה ומשחית כלשון (דברים ז׳:ט״ז) ואכלת את כל העמים. ופסוק ויאכלו שהזכירה תורה במלאכי השרת יורה ע"ז כמו שדרשו חז"ל בשלשה בני הבקר שהביא להם אברהם ראשון ראשון מסתלק וכלה מעל השלחן, ואברהם המכיר בזה הביא מן בשר לרוב פעם אחר פעם כאדם המקריב ומרבה עולות למזבח, וכן באדם הראשון כתיב (בראשית ג׳:ו׳) ותתן גם לאישה עמה ויאכל, מלת ויאכל מפרסמת חטאו במעשה ובמחשבה, במעשה הוא שהפסיד הפרי מן האילן ואכלו כנגד מה שהוזהר עליו כי ביום אכלך ממנו וגו', מחשבה הוא שהשחית וקצץ ועשה מן הענף אילן בפני עצמו, וא"כ הכל בהשחתה וכליון בין בדבר הגופני בין בדבר השכלי, ונמצאת אומר מלת ואוכל כוללת השחתה בדבר השפל והשחתה בדבר העליון, כמו שכתוב (שמות לד) כי שחת עמך וכמו שנקרא ירבעם משחית לפי שהשחית וקצץ בנטיעות:

ובעניותין מיתחזי לן כמו שביארנו בחידושינו, דבקושטא רב לאו איסורא קאמר, אלא מאי לא הותר לא הוכשר והותקן לו לאכול בשר קאמר, שלא היה אצלו מאכל בעצם כלל, כי גם הויה זו שיהיה מאכל מוכשר ומתוקן וראוי לאכילה היה צריך להיות מאמר מפורש מהשי"ת, ובזה המאמר (בראשית א׳:כ״ט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה וגו' נגמר הויות כל הירקות וזרעים ופירות שיהיו מוכשרים ומתוקנים למאכל, ולולא זה המאמר שמסרם ביד האדם למאכלו לא היו ראוים למאכל כלל, וגם עץ הדעת טוב ורע הגם שנאסר להאדם בזה המאמר עצמו (בראשית ב׳:י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו וגו' שמסרו בבחירת האדם אם לאכלו אם שלא לאכלו, זה עצמו היה ההויה שלו שיהיה מוכשר וראוי לאכילה, וממילא בשר שלא היה שום מאמר מהשי"ת שמסרו להאדם לאכילה באמת לא היה מאכל ראוי בעצם כלל, והגם דכתיב (שם) אכל תאכל, ואמרינן אכל תאכל ולא אבר מן החי, מיהו כיון דלא נאמר איסור אכילה בהדיא גבי אבר מן החי לא היה בו מאמר שיוגמר בו הויה זו שיהיה ראוי לאכילה, ומאי דנאסר מדיוקא אמרינן עץ הוא והתורה אסרתו, כדאמרינן בעלמא גבי גיד הנשה במס' חולין (צב:), ולאשר יש לומר שמיד בתחילת הבריאה כל דבר ודבר מיד כשנברא היה ראוי ומוכשר תיכף למאכל, ולא היה נצרך לזה מאמר מפורש אח"כ, ומה דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' לכם יהיה לאכלה למשרינהו באכילה הוא דאתא, ונתינת רשות הוא, להכי דייק רב למילתיה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם, כלומר מדכתיב ולכל חית הארץ למימסר ירק עשב לחית הארץ ולמשרינהו להו באכילה, ליכא למימר דמאי איסור והיתר שייך בהו בחית הארץ, הרי אינם בעלי בחירה, אלא על כרחך דזה המאמר הוצרך למסור להם ירק עשב שיהיה מוכשר ומתוקן למאכלם, ובזה המאמר נעשה הויה זו, וכיון שלא היה מאמר שחית הארץ נמסרו להאדם לאכלה, לא היה בהם הויה זו באמת ולא היו ראוים כלל בעצם למאכל אדם, עד אחר המבול בימי נח שהיה מאמר מפורש (בראשית ט׳:ג׳) כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, אז ניתן הויה זו בחית הארץ שנעשו מוכשרים וראוים למאכל, ע"כ מה שביארנו בחידושינו למס' סנהדרין, וכפי זה לא קשיא מידי מה שהקריבו, הא לא הוי מן המותר בפיך, דהא באמת לא נאסר כלל וכאמור. ועיין במדרש בראשית רבה (פ' לד) רבי יוסי ב"ר איבו בשם רבי יוחנן אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה לא הוזהר על אבר מן החי כו' יעו"ש, וצריך לומר או דלית ליה דרשא דאכל תאכל ולא אבר מן החי או דנדרש הכי על שם שנאסר לבני נח, ומצאתי אח"כ שרבינו הקדוש ז"ל מפרשיסחא בקול שמחה העיר קצת בזה: